א. המחיצה בין הגוף לנפש
כשהייתי בן תשע חליתי באפילפסיה. אפילפסיה היא ביטוי ממשי של מרחק בין הנפש לגוף. הם מפסיקים לעבוד ביחד. למרות שעשרות שנים חלפו מאז ההתקף האחרון שעברתי, אני עדיין זוכר בבהירות את החוויה: הרגשתי בחילה והלכתי לישון. לפתע התעוררתי עטוף ב שלווה מוחלטת. לא ידעתי מי אני, מה אני או איפה אני נמצא. מסביבי ראיתי רק אור לבן. מתישהו הגיחה בשוליים של החוויה שלי תחושה מטושטשת של אי-נחת. כעבור כמה רגעים נוספים, העיניים שלי התפקסו והבנתי שאני בוהה לעבר הנורה הדולקת, ושמקור אי הנחת הוא הגוף שלי שמתנועע ברגעים אלה ממש בחוסר שליטה. בעקבות התובנה הזאת, נזכרתי לפתע מי אני, אבל כשניסיתי לקרוא לאמא שלי הפה שלי לא זז. לבסוף הרעד שכך, ויכולתי שוב לדבר ולנוע כרצוני.
באותם ימים, הרופאים נתנו לחולי אפליפסיה כדורים מאוד חזקים. כעבור כמה שנים, כשאחד ממקורבי לקה במחלת נפש, הופתעתי לגלות שנתנו לו בדיוק את אותן התרופות שאני קיבלתי בילדותי. והנה אם המחלה עצמה היתה ביטוי למרחק בין הנפש לגוף, הכדורים שלכאורה טיפלו במחלה העצימו את המרחק הזה עשרת מונים. במשך כמה שנים שוב לא יכולתי להתרכז. הייתי עייף כל הזמן, קהה ומטופש. הידיים שלי רעדו בחוסר שליטה. לא יכולתי להשתין ישר לאסלה, שלא לדבר על לשתות כוס מים בלי לשפוך את מחציתה על השולחן. מנער פעיל, אתלטי וחד הפכתי לשבר כלי. מצאתי נחמה בספרים ובחלומות שאלה צפנו בתוכם.
אחרי השנתיים-שלוש הראשונות שוב לא היו התקפים. בפגישת הביקורת החצי שנתית עם הרופא המומחה ביקשתי להפסיק עם התרופות. אבל הרופא אסר על כך מכל וכל, הסתכל מעל לראש שלי על אמי והסביר לה שחזרה נשנית של התקפים עשויה לגרום לנזק תמידי למוח, ושלפיכך עלי להמשיך לקחת את התרופות ברציפות כל חיי. לא שעיתי לאזהרותיו; ובגיל 14, על דעת עצמי, התחלתי להשליך את התרופות לאסלה. נזהרתי מאוד שאיש לא יבחין בכך, ואמי גילתה את זה רק אחרי שכבר היה מאוחר מכדי לחזור אחורה. הפלא ופלא – התקפי האפילפסיה לא חזרו מעולם.
אבל בשלב הזה הנזק כבר נעשה. הקואורדינציה שלי נותרה נמוכה מהממוצע, והגוף שלא היה מותנה לפעילות גופנית היה חלש. בבית הספר שיעורי הספורט לא הציעו מענה לאנשים במצבי ובמצב דומה לשלי. להיפך, למעשה. החזקים והמוכשרים זכו לתשומת לב חיובית, כבוד והערכה, ותלמידים כמוני שלא הפגינו יכולת רבה וזיקה לספורט נותרו בשוליים. גם בשיעורים העיוניים לא התבלטתי במיוחד. מטבע הדברים, התקשיתי גם בכתיבה בעט, והתוצאה היתה כתיבה איטית ומגושמת. ניחנתי בחדות, בסקרנות ובשאפתנות אבל בהרבה מהמטלות הפשוטות ביותר התקשיתי לעמוד. זאת היתה חוויה של כישלון חוזר ונשנה. התגבש אצלי יחס שלילי ללימודים בבית הספר, ובפרט לספורט. ובכן – "שעה שעולמו של אדם חסום בעדו קורא בספר וראה עולם אחר" [עגנון, סיפור פשוט]; הספרים הביאו לחיי נחמה, תקווה, אור וצבע שלא מצאתי בחיי היומיום. החלום שהתגבש אצלי היה לכתוב בעצמי יצירות מופת כמו הספרים האלה, ושאותן יצירות יציגו את הטוב שהרגשתי שהיה בתוכי, ולא מצא ביטוי מספק בחיים האמיתיים. אבל כשאחרי הצבא התחלתי ללמוד קונג פו והחל להיווצר אצלי במקביל חלום אחר.
ב. אמנות הקונג פו – הגשר
אחרי הצבא התחלתי להשתתף בחוג קונג פו. עבורי היה בלימודי הקונג פו קסם מיוחד, ובסוף השנה הראשונה כבר השתתפתי בחמישה שיעורים בשבוע, ובסופי השבוע התאמנתי לבד או עם חברים. אם הייתם שואלים אותי באותם ימים, מה כל כך מצא חן בעיניי, סביר להניח שהייתי מספר על היופי וההנאה השלמים שאני מוצא באמנות הלחימה, וזה בודאי היה חלק ניכר מהעניין. אבל בדיעבד, אני יודע שמה שייחד את הלימודים האלה היה שהם הציעו לי הזדמנות חסרת תחליף לרפא את השבר העצום שנוצר בנעורי. המורה שמצאתי השקיע זמן ומאמצים בכל תלמיד ותלמיד באשר הוא. הוא לימד אותי למדוד את תוצאות מאמצי לפי הכישורים שאני רוכש, ולא בהשוואה להישגי התלמידים מסביבי. הוא סימן יכולות גבוהות וקשות להשגה, ואז עזר לי לפרק את הדרך הארוכה אליהן לתחנות מדודות וניתנות להשגה, ולנוע ביניהן בסבלנות ובהתמדה עד להשגת היכולת הגבוהה. הוא גם היה ממציא כל הזמן צורות עבודה חדשות שהפכו את הלמידה למשחק מהנה. "אמן קונג פו שלם הוא אדם רב עוצמה וייחודי", אמר לי המורה שלי פעם, "אני מת לראות איזו צורה זה ילבש אצלך, כשאתה תהפוך לכזה".
בחוג לפילוסופיה בו למדתי באותה העת, לימדו את התלמידים מה חשבו גאונים מתים, ומדדו את השגיי התלמידים לפי יכולתם להציג את מחשבות הגאונים המתים בצורה ברורה ומסודרת. המורה לקונג פו האמין בפוטנציאל העצום שקיים בכל בני האדם, ולקח על עצמו לאפשר לתלמידיו לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם, ולאפשר להם להפוך לגאונים חיים, ואני שדוכאתי עד עפר במהלך נעוריי, חבקתי את ההזדמנות הזאת בזרועות פתוחות. הרביתי להתאמן. משבוע לשבוע רכשתי יכולות חדשות והתעצמתי. בהדרגה החל להיווצר אצלי החלום החדש תחת הישן:
במקום שאקדיש את זמני לכתיבת וקריאת בדיות על חייהם של אנשים אחרים; על האהבות שלהם ועל האכזבות, על ההרפתקאות שלהם ועל המאבקים והגילויים שלהם. אקדיש את זמני כדי להיות אדם שאוהב, נאבק את המאבקים שלו, חוקר ומגלה, עובר הרפתקאות משל עצמו, ומגשים את שאיפותיו שלו.
מטבע הדברים פיתחתי חשדנות בריאה כלפי רופאים, מורים ושאר המומחים בעלי השררה. קסם לי הרעיון שאני לבדי באמצעות סקרנות בריאה ומאמצים, יכול להחזיר את המפתחות לידיים שלי, ולהיות אחראי; על הביטחון שלי, על המצב המנטלי שלי, על הבריאות שלי ועל הרחבת גבולות החופש שלי. הגברתי את הנוכחות שלי באימונים עשרת מונים, והשקעתי עוד ועוד שעות בזה. באוניברסיטה השקעתי רבות בחקירת הדיסיפלינות שקשורות לקונג פו: בודהיזם, דאואיזם, פילוסופיה סינית והודית. הכישורים הבסיסיים שלי נסקו וכשרונות חדשים נוצרו ממש משבוע לשבוע. אחרי כ-6 שנות לימודים אצל אותו מורה משהו השתנה בלימודים, והרגשתי שהם הפסיקו לקרב אותי להגשמת החלום. נאבקתי כמה שנים כדי לשנות את המצב מבפנים אבל ללא הועיל.
התחלתי לחפש הכשרה באותה רמה במקומות אחרים ואצל מורים אחרים. ב-15 השנים שחלפו מאז נסעתי לטובי המורים שמצאתי בעולם ללמוד מהם. ביניהם: יאן פורמיי בהולנד, חורחה גולדנשטיין בארגנטינה, צוי רויבין בסין והקטור לופז בספרד. בשלב מסויים התחלתי ללמוד גם יוגה. תחילה פשוט רציתי לגוון וללמוד שיטת התפתחות אישית ובריאות שאין לה קשר ישיר לאמנות הלחימה, אבל בהמשך גיליתי שהיוגה מציעה תוכנית שלמה ואחרת להשגת אותן מטרות שחתרתי להגשים באמצעות הקונג פו, ושיחד הפרקטיקות של הקונג פו והיוגה מעשירות זו את זו, ואחת עוזרת לי לפצח את האתגרים שלא יכולתי לפצח בשנייה.
אחד המניעים שליוו ודחפו אותי להשקיע כל הרבה בלימודים היתה ההרגשה שאני עדיין לא מספיק טוב. חלק מזה נבע מהשנים האבודות של נעורי; ואחר האידיאל הבלתי מושג של המאסטר שהיה נפוץ מאוד באותם ימים בתרבות סביב אמנויות הלחימה, ועדיין נפוץ בין התמימים שבינינו; ואני אוהב לחשוב שחלק שלישי הוא האהבה שלי לאמנות וסקרנות מולדת שאינה יודעת שובעה. היום אני יודע שיש מניעים יעילים מזה לצמיחה ולהתקדמות בשדה כלשהו.
האם הפכתי להיות סופר-גראנד-אולטרה-מאסטר כפי שרציתי? לא נראה לי. אבל ללא ספק הצלחתי להתמחות במשך השנים בתחומים שבחרתי להתמחות בהם, ואני בריא ושפוי מאוד, ונינוח בחיים (ביחס לעצמי) הרבה יותר מאי פעם.
ג. הבשורה הטמונה באמנויות הגוף-נפש
בשנה הראשונה ללימודי באוניברסיטה נתקלתי בבעייה הפסיכופיזית. מבלי לרדת לפרטים בעייה זאת נסובה סביב השאלות: מהו הגוף, מהי הנפש ומהו טיב הקשר ביניהם. לימודי הקונג פו הפנו אותי להתבונן בבעיה התיאורטית הזו ולהפוך בה מבחינה מעשית. מטרת הבחינה התיאורטית היא לענות על השאלות שהזכרתי ועל שאלות אחרות שכרוכות בנושא בצורה בהירה ומתקבלת על הדעת במילים. מטרת הבחינה המעשית היא ללמוד כיצד לטפח את הגוף, כיצד לטפח את הנפש וכיצד לטפח את הקשר ביניהם. התוצאה הרצויה מתוך הבחינה המעשית היא גוף בריא, נפש בריאה ותואם ביניהם.
כשאני משקיף עכשיו, ממעוף הציפור, על חיי עד כה ברור לי מדוע מטבע הדברים הבעיה הפסיכופיזית התיאורטית והמעשית היא אחד הצירים המרכזיים שחוצים שתי וערב את חיי. כמעט כל האמנויות, הפרקטיקות והדיסיפלינות שחקרתי עד כה עוסקות בפיתרון הבעיה הפסיכופיזית המעשית. התשובה הבסיסית היא כמובן – המנע כמיטב יכולתך מפעולות הפוגעות בנפש ובגוף, ועשה כמיטב יכולתך פעולות המיטיבות עם הנפש והגוף. אבל כשאנחנו מנסים ליישם אותה כפשוטה רובנו ניתקל בקשיים רבים; רוב האנשים הבוגרים בימינו מבלים את מיטב זמנם בפעילויות שמעמיקות את המרחק בין הגוף לנפש; שקועים עמוק במסך המחשב והטלוויזיה. גם כשאנחנו כבר תולשים את עצמנו מהכורסא ויוצאים לאמן את הגוף – רצים על ההליכון בעודנו מקשיבים למוזיקה או רואים סרטים. כלומר אנחנו עושים פעילות גופנית עצימה – לכאורה חיובית אבל למעשה תשומת הלב שלנו נמצאת באותו הרגע הרחק מהגוף שלנו. אנחנו בורחים מהכאב שבמאמץ או מהכאבים האחרים שמלווים אותו לעבר חלומות מתוקים וצלילים ענוגים – ומאחר שאיננו שמים לב ממש למה שאנחנו עושים, והוא נעשה בצורה מכנית, מכורח ולא מתוך סקרנות ערה ננצל כל הזדמנות שתקרה בדרכנו כדי לברוח מזה. גם מרבית הטיפולים הנפשיים הקונבנציונאלים הנהוגים בימינו מתמקדים בניסיון לפתור את המצוקה באמצעות ישיבה על כורסא ושיחה. דנים בתקרית כזו או אחרת מהעבר או בתחזית כזו או אחרת לגבי העתיד.
כל עוד הגוף נמצא במקום אחד והראש במקום אחר אין דבר שמבטיח שהפעולות שלנו באמת מספקות מענה למצוקותינו. למעשה במקרים רבים בכלל איננו יודעים מהן המצוקות האמיתיות שלנו, ובעיות שאנחנו מדמיינים שהן גופניות הן בעצם נפשיות ולהיפך, וברוב המקרים מזיגה ייחודית של שתיהן. אימי סיפרה לי פעם שבשעה שעשתה מחקר בעבודה סוציאלית היא גילתה כי בניגוד לתרבות המערבית שבה אנחנו מדברים על מצוקה נפשית כעל כאב לב / שיברון לב וכו', באמהרית מטבע הלשון למצוקה כזאת היא כאב / מצוקה בבטן. הבלבול הזה הוביל לכך שהרופאים היו מקבלים אנשים במשבר גדול לטיפול, ומטפלים במקום בבעיה האמיתית בכיב קיבה או בדיזנטריה. אבל זה רק החלק הגלוי בהתגלמותו של מגדל בבל של ימינו. החלק הסמוי והקשה יותר לתפיסה הוא העדר התקשורת בינינו ובין החלקים שמרכיבים אותנו.
אמנויות הגופנפש השונות מתייחסות ומטפלות בבעיה הזאת בדרכים שונות ומגוונות. קצרה היריעה המוקדשת למאמר זה כדי לפרט את כולן. אבל לשם המחשה – בצ'י גונג נפוץ השימוש בדימויים מוחשיים כדי להצמיד את תשומת הלב אל הגוף: המתאמן מדמיין שהוא עומד בתוך מים, ופותח וסוגר את ידיו בתוך המים כך שהתנועה מייצרת אדוות בתוך המים. ובהאטה יוגה אחד מהתפקידים הפחות מובנים מאליהם של המתיחות והשהייה לאורך זמן בתנוחה הוא להוביל את תשומת הלב לאזורים שנמתחים או מוחזקים.
כאשר תשומת הלב נושקת אל הגוף בזמן הפעילות, מתקבל משוב בזמן אמת על אודות הפעילות. אט אט אזורים בגוף שבמהלך השנים שכחנו מקיומם מתעוררים לחיים והתחושה חוזרת לפעם בהם. לפתע כאשר עולה כאב אנחנו מפסיקים לברוח ממנו אל מרקע הטלויזיה ולהדחיקו לשם הגשמתה של שאיפה עיוורת לשמור על כושר או להתחזק. הכאב חוזר להיות משוב מהגוף שמדווח לנו על עומס בשרירים, במפרקים או במערכת העצבים.
רק כשאנחנו קשובים למשוב בזמן אמת מהחלקים שמרכיבים אותנו בזמן הפעילות אנחנו באמת יכולים להבין את הסיבות לאותם משובים, ולייצר סינכרון בין אותם חלקים, והסינכרון ההולך וגובר, מתורגם לאיכות חיים ולרווחה. אצל המתאמנים מתרחש מעבר מהמודל השגוי של משמעת – שהוא בעיקרו משטר עריץ של חלק קטן בתוכנו שמצווה על האחרים להתגייס באי רצון לטובת בריאות וכושר; לעבר המודל העדיף בהרבה של המשמעת שמבוסס בעיקרו על הקשבה לחלקים השונים, ושיפור הסינכרון ביניהם לצורך ביצוע הפעילות. התחושה הטובה המתגברת כתוצאה מפעילות שכזו מולידה חיבה ואהבה לפעילות, ורק מחוייבות שהיא ביטוי של אלה ראוייה להיקרא משמעת עצמית אמיתית (משמעת עצמית אינה שקולה למשטור עצמי).
כך קרה שמאינטלקטואל חלוש, דל קואורדינציה, שמשוכנע ששליחותו היא לייצר חלומות עבור אחרים, הפכתי ברבות השנים לאתלט יוצא מגדר הרגיל, ולאדם שבמרבית זמנו נהנה מהמגע עם העולם ועם הבריות הממלאות אותו, ופועל במרץ ומתוך תשוקה להגשמת שאיפותיי וחלומותיי.